עין ורד ילדות

עין ורד – ילדות

אמנון נולד בשנת 1935. בבית, אמא קראה לו מוניק והחברה כינו אותו מונדטש. חבריו של אמנון מעין ורד מספרים כי את גן הילדים עשו אצל ברונקה הגננת, שהטביעה בהם את ערכי היסוד בדרכה המיוחדת.
"בגיל 6 עברנו ללמוד בבית הספר המשותף בתל-מונד, שהיה מרוחק מהמושב כ-2 ק"מ. את הדרך הארוכה לבית הספר עשו הילדים ברגל, 'כשהמיוחסים' מבין הילדים הגיעו רכובים על חמורים. בשעות היום היו החמורים נקשרים לאורך הגדר, אולם עד מהרה היו אלה מאבדים את סבלנותם ופותחים בנעירות שהיו 'מדביקות' אחד את השני לכדי קקופוניה כללית, לשמחתם של הילדים בכיתות. הדרך חזרה הביתה תמיד התארכה, שכן הילדים היו מוצאים מקורות שעשוע ומשחק."יום אחד", מספרים ה"צעירים", "חלף על פנינו בדרך הביתה, האוטו של הממתקים. התחלנו לפנטז מה יקרה אם יפלו כל הוופלות ואנחנו נאסוף אותן.
וכמו מישהו שמע את תפילתנו, הנהג נסע במהירות ולא הרגיש שנפתחו הדלתות האחוריות, וכל הממתקים התפזרו לאורך המסלול. בתחילה חשבנו שזה חלום והיינו המומים. אספנו את הממתקים וניהלנו ויכוח מאד עקרוני וערכי אם לאכול את השלל או להחזיר אותו. בסופו של דבר, הגענו לצרכניה ומסרנו את השלל".
"לא זכורים לי הרבה סיפורי ילדות ולא זכור לי שההורים סיפרו לי כאלו בילדותי." כך סיפר אמנון לנכדתו, "אולם אהבתי מאד לקרוא והייתי מגדולי 'מחליפי הספרים' בספריית המושב, עד ששימשתי כספרן מתנדב. אני זוכר שם של סיפור 'לובנגולו מלך זולו' שהוא, למיטב זכרוני, בין הסיפורים הראשונים שקראתי.
במסגרת חיי התרבות, היה מגיע מדי פעם מישהו מתל-אביב על מנת להקרין סרטים. יום הסרט נחשב ליום חג. המקרין הביא לבית העם מכונת הקרנה ענקית. על כלונסאות נתלה מסך גדול, והתרגום הידני, שהיה מופעל בעזרת ידית, הופיע בצד הסרט. לא תמיד הייתה סינכרוניזציה מלאה בין הסרט והתרגום, מה שלא פגע בהנאת הצופים לראות את הסרטים. ובכלל, בית העם היווה את לב לבו של המושב ושם נחוגו החגים ברוב עם או נערכו האירועים המרכזיים והחתונות.
החגים שחגגנו במושב היו בחלקם מועדים מהתורה, אותם זכרו ההורים עוד מבית אבא, והאחרים, קשורים בהיותנו עובדי אדמה", סיפר אמנון לנכדתו. "בחג הפסח, מבעוד יום, אספנו את כלי המטבח והלכנו למרכז המושב. שם, מעל מדורה ענקית רתח דוד מים ענק לצורך הגעלת הכלים ואמא קרצפה את הבית עד שהבהיק בניקיונו. את ליל הסדר התחלנו בבית, ועם תום הארוחה הלכנו לבית העם, שם נערך ליל סדר חגיגי לכל אנשי המושב. זקני העדה ניהלו אותו כדת וכדין, והשמחה הייתה גדולה. ליל הסדר היה תמיד 'האירוע הגדול ' של השנה. בנוסף לתפילות ולשירים, נתנו לחג גם צביון של חירות, גאולה ושיבה לארצנו ולירושלים, מה שגרם לנו לחוש את משמעות האמירה 'ועתה אנו בני חורין".
אמנון מספר לנכדתו, בעבודת השורשים שהכינה, כי ילדותו עמדה בצל שלושה אירועים עיקריים: הגנת היישובים כנגד פשיטות הערבים, מלחמת העולם השנייה והמאבק נגד המנדט הבריטי.
"למרות חיי השגרה במושב, לשלושת הנושאים האלה הייתה השפעה מכרעת על האווירה וחיי היום יום, והם היו נושאי השיחה המרכזיים והכותרות בעיתונים.
הצורך להגן על החיים בפני הפורעים והכנופיות הערביות יצר אווירה של 'הגנה על היישוב'. במאורעות שנת 1939 נרצחו חברי מושב וכמעט כל לילה התרחשו פריצות וגניבות של ציוד ובעלי חיים, בעיקר סוסים ופרות. גם אנחנו כילדים עסקנו ב'בטחון'. בהקשר זה זכור לי מקרה בו שהו ההורים כל הלילה ברפת, מסייעים לפרה מבכירה בהמלטה קשה ביותר, ואני, כילד בן 8-9, שומר עליהם בחצר עם רובה קַנדי כבד שהיה בבית, באישור תחנת הנוטרים.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אנחנו, כל היהודים בארץ, שמענו על ניצחונות הצבא הגרמני בצפון אפריקה וחששנו מפני התקדמותם עד כדי כיבוש ארץ ישראל. ואז, מה יהיה בגורלנו? בנוסף, חברים התנדבו לשרת בצבא הבריטי. חיל החָפַּרים, חיל ההנדסה, הבריגדה וחיל הנשים. בין המגויסים היו אלימלך כהן, ברדיצ'ב, קרסנר, בכר, רות שטיינר ועוד רבים אחרים בגוש שלנו, תל-מונד.
כתוצאה מהמלחמה הפך המצב הכלכלי בכי-רע. נפסק ייצוא פרי ההדר שהיה בסיס הקיום הכלכלי שלנו, הוטל פיקוח חמור על המסחר בשאר התוצרת כמו: ביצים, עופות, תפוחי אדמה וכדומה, כל אלה היו מיועדים להספקת מזון לצבא הבריטי ובנות הברית, והתמורה לעיתים הייתה נמוכה.
הפסקנו להשקות את הפרדסים ועצים רבים מתו. הנזקים היו גדולים. אמנם לא היינו רעבים ללחם, שכן תוצרת המשק תמיד הייתה בנמצא: גבינות, חלב, בשר עוף או שפנים (שגידלנו לשם כך), ירקות ופירות. אולם מצרכי יסוד כמו: שמן, סוכר, קמח וכדומה ניתנו בקיצוב ובקושי יכולנו להרשות לעצמנו לרכוש אותם. אני בהחלט זוכר אווירה של מחסור. מתקשים לקנות מוצרים בצרכניה, מתקנים חורים בגרביים בתפירת שתי וערב על "פטריית עץ", מכינים ממחטות מסדינים מתפוררים, וטלאים על הבגדים היו בהחלט צורך ולא אופנה.
בארץ שרר שלטון המנדט הבריטי. חייל במדים או שוטר ייצג קודם כל שלטון זר, כובש ועוין, שיש להימנע ממגע עמו. אמנם במהלך המלחמה הייתה כעין 'שביתת נשק' במאבק נגד הבריטים, אבל רק למראית עין. למרות גילנו הצעיר היינו ילדים 'בוגרים', ידענו מה משמעות 'הספר הלבן', מי הוא הלורד בווין וכמה פעמים אפשרו שוטרים וחיילים בריטים לערבים לפרוע ביהודים, תוך שהם מונעים מהיהודים נשק ויכולת הגנה עצמית. חיינו בתחושה של אי-צדק ובידיעה שהשלטון הבריטי נוטה לצד הערבים. ילדים יודעים דברים כאלה. שמענו את שיחות המבוגרים ואת שיחות האחים הבוגרים שלנו, כולם חברי 'ההגנה', העוסקים בסתר באימונים בנשק."
חג הפסח נשאר חרוט בתאי הנשמה של אמנון כחג בעל חשיבות היסטורית-לאומית-סמלית, ובמהלך השנים שיבואו, יטרח לרשום, לקראת כל ליל סדר, ובעיקר אלה שהיו בניצוחו, כמה מילים:
"הערב, באנו כולנו לחגוג בצוותא את ליל הסדר. ראוי לציין כי מכל חגי ישראל, חג זה מיוחד בכך שיותר מאשר בכל שאר החגים, העם כולו בארץ ובתפוצות, חוגג אותו במסגרותיו המשפחתיות.
יציאת מצרים היא יציאתו של עם ישראל מעבדות לחרות. מעשה זה התרחש לפני כאלפיים שנה, עת בה עבדות הייתה מקובלת תורשתית, חוקית וחברתית.
במרידתו במצב זה ובחירתו בחופש הפרט וחופש לאומי, היה עם ישראל לדוגמה ולמופת.
ההגדה מהווה את מגילת החרות האישית והלאומית הנצחית של העם היהודי, בעבר בהווה ובעתיד. ההגדה מהווה צו זיהוי לאומי לעמנו בארצנו."

חג האחד הבמאי, חגם של הפועלים מזכיר לי מכנסיים קצרים, סנדלים, חולצה כחולה, סרט אדום ו'דגל אדום אדום, נישא במרום', כדברי השיר. כל חברי המושבים מהגוש קיימו מצעד, כל אחד מיישובו, אל בית הספר שבמרכז תל-מונד. לשם נאספו כולם לעצרת, שרנו את 'תחזקנה' ו'האינטרנציונאל ' ונישאו נאומים תחת הסיסמה 'פועלי כל העולם התאחדו'. לנין בוודאי היה גאה בנו. כמה נאיביים היינו, וכמה נעים היה באותה עת.

חג הביכורים, 'סלינו על כתפינו ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו הבאנו ביכורים'.

התייחסנו בחרדת קודש להכנת הסלסילה העשויה רשת לולים, עם ידית, מרופדת בעלי גפן, ובתוכה גוזלי יונים, ביכורי ענבים ועוד מפרי האדמה. כל המצרכים החשובים נמכרו במכירה פומבית, והתמורה נכנסה לקופסה גדולה של קרן קיימת, בצבעי כחול לבן, ונמסרו לגאולת אדמות הארץ. היה פשוט כף".
אבל החיים לא היו רק שובבות ומשחק מספרים חבריו של אמנון. "הילדים עזרו להורים במשק, קטפו ירק לפַרות או אספו ביצים מהלול, כל זה לפני התחלת הלימודים. בתקופות הבוערות של קטיף, אפילו נעדרו מבית הספר על מנת להושיט עוד זוג ידיים לטובת המאמץ. ואגב, התירוץ היה בהחלט קביל בבית הספר. למעשה, החיים בהוויה הכפרית-חקלאית החלו עם הולדת הילדים. כשאמנון היה פעוט בן שנתיים, הוא נלקח לפרדס עם גניה ושלום. כשנרדם הפעוט, הניחו אותו בארגז תפוזים. בשעה שגניה החזיקה את הסולם ושלום טיפס לקטוף תפוזים, עבר על השביל בדרך לכפר טירה, ערבי. הוא לקח את הילד והכניס אותו לאחד השקים, כך שרק ראשו מבצבץ החוצה. מישהו מאנשי המושב ראה את הערבי ושאל: 'מה אתה עושה עם הילד?' והערבי השיב 'מצאתי אותו'….
וכך, כשהוא יונק את ניחוחו האדמה משחר ילדותו, הפך אמנון לנער עם חושים חדים ונכונים לכל מה שכרוך בעבודת אדמה בכלל, ולמה שחייב חושים טכניים בפרט. כאשר שלום החליט להחליף את החמור בפרדת עבודה חזקה, הוא לקח אתו את אמנון כיועץ. ואכן, אמנון בחר פרדה גדולה וחזקה ונתן לה את השם "ידידה". אלא שכאן התעוררה בעיה. העגלה והיצול היו מותאמים לחמור ולא לפרדה הגדולה. אמנון ואבנר הלכו לשרוני הנפח, אבנר מחזיק את היצול על כתפו, אמנון נתלה בקצה, שרוני מחמם, וכך כופפו את היצול והתאימו לידידה. לאחר מכן "התלבש" אמנון על נושא הלולים ובנה סוללות לולים חדשות, ועם הזמן והשנים הפך להיות עמוד התווך במשק החקלאי של המשפחה.
"בשנת 1942" מספר אמנון, "מפציצים מטוסים איטלקיים את תל-אביב. משפחת לישבסקי, מרחוב פינסקר בתל-אביב, עברה לגור אצלנו במושב. בבית היה כל כך צפוף עד שאחי אבנר ואני בנינו סוכה על גג הבית ועברנו לגור בה במשך הקיץ.
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשנת 1944, הגיעו למושב ילדים יתומים מסלוניקי שביוון, ילדים שחולצו על-ידי עליית הנוער לאחר שהוריהם נלקחו למחנות ההשמדה. הילדים הגיעו למרכז המושב בשעות הצהרים, וכל המשפחות שהתנדבו לאמץ, באו לקבל את הילדים. אנחנו זכינו בילד חיים ובילדה רבקה. מאוחר יותר עברה רבקה לבית אחר וחיים נשאר איתנו כשנתיים והיה לחברי. אני זוכר איך בחודשים הראשונים לא הצליח להשתחרר ממראות המלחמה ונהג להחביא מתחת לכרית פרוסות לחם. אני, כילד מושב לא יכולתי להבין זאת.
הכרזת העצמאות למדינת ישראל הייתה אחד הרגעים המרגשים בחיי. אמא מיד נרתמה למלאכת הכנת הדגל ואני מסייע לידה. ביחד תפרנו מסדינים ומחולצת תנועה כחולה את החלקים שהשלימו את הפסים ואת המגן דוד במרכז. (דגל זה נשאר שמור, כשהוא עטוף בזהירות, כמעט ביראת קודש, עד עצם היום הזה בביתו של אמנון).
בשנת 1948 יצאו כל חיילי הפלמ"ח שלנו מעין ורד, כפר הס וחרות לכבוש את הכפר טירה השכן אלינו, כפר של פורעים ורוצחים. הערבים גילו את הכוח המתקרב, פיזרו מארבים ליד שיחי הצבר שבכניסה לכפר וקטלו 22 מבחורינו. איזה אסון היה זה, פעולתנו הייתה כישלון צורב שעלה לנו בדור שלם של ילדים מבני 19-20, ילדי שלושת מושבי הגוש.
בשנות הנעורים, קצת לאחר פרוץ מלחמת השחרור, הגיע לכיתה מורה חדש בשם אביגדור בורנשטיין. אביגדור, שהיה מורה קשוח, גילה עד מהרה כי רמת הלימודים והמשמעת אינם משביעות את רצונו והחליט להכניס קצת משטר וסדר בכיתה. 'החל משבוע הבא' אמר לתלמידים, 'כל תלמיד יביא לכיתה פנקס. בפנקס עליכם לרשום אם אינכם מכינים שיעורים או נעדרים מבית הספר, ועל ההורים לחתום'. הפנקס, שלימים כונה 'הפנקס השחור ' היה צריך להיות מוכן ומזומן כל הזמן בתיק, לעיונו של אביגדור וההורים, כמובן". ואמנם, בפנקסו של אמנון נמצאו כל הרישומים, אלא שלא בטוח שהחתימות היו תמיד של ההורים…

 

 

"בליל ההצבעה באו"ם על עצמאות ישראל, ישבתי עם אמי,מספר אמנון, על יד מקלט הרדיו, וחווינו את הרגעים ההיסטוריים. עוד באותו לילה תפרנו מסדין לבן ומחולצת הנוער העובד שלי את דגל המדינה.
במלחמת העצמאות היינו בני 14-12 ולקחנו חלק פעיל בהגנת המושב. יחד עם בני כתתי ושאר התלמידים הבוגרים, הפעלנו כל לילה את הזרקור שהאיר מגג בית העם, את גדר המושב, וכן פעלנו כשליחים בין עמדות השמירה".

אבנר, האח הגדול, היה טייס פייפר, לגאוותם של כל ילדי המושב המעידים כי "העריצו אותו כמו אלוהים", ובעיקר של הוריו ואחיו הצעיר. לעיתים היה אבנר מגיע לעין ורד עם הפייפר ונוחת סמוך לבית. באחת הפעמים התחיל בנחיתה על יד תל-מונד וקרע את הבד של הכנף. כל הילדים נאספו כדי לסייע לו להדביק את הקרעים בפלסטר. כשרצה להודיע לאמא אם הוא מגיע בערב הביתה, היה מנמיך בטיסה מעל המושב, כמעט מכבה מנוע, וכשאמא הייתה יוצאת היה צועק לה "הערב אני מגיע". אם לא הייתה בחוץ, היה עושה סיבוב נוסף, עד שיצאה. יום אחד השליך אבנר, חבילה עם שרוך לבן על גג הבית.

אמנון, טיפס על הגג, ומצא בחבילה אקדח צ'כי ללא תחמושת. כעבור כמה ימים, השליך אבנר את התחמושת, אולם הפעם נפלה החבילה אצל השכן זל. אמנון הלך לזל ואמר שהתחמושת שייכת לו, וכך נמצאו בידי אמנון האקדח והכדורים ששימשו את הנערים למטווח בפרדס.

בתום כיתה ח', התפזרו הילדים לבתי ספר תיכוניים או מקצועיים. אמנון בחר בבית הספר המקצועי "אורט" בקיבוץ עין חרוד, במגמה למכונות חקלאיות (אגרומכניקה). איך שהוא, עד אותה עת, כנראה שראה את עצמו מועמד לחיים של חקלאי, ועשה את כל ההכנות הדרושות לחיים אלה.