סיפורה של אינה

סיפורה של אינה

"ב-27 לדצמבר 1990 עליתי לישראל עם בתי הקטנה כמשפחה חד הורית." מספרת אינה. "בלילה בו הגענו נחתו בשדה תעופה בן גוריון 5000 עולים חדשים. לא אתחיל לספר כמה קשה היה לי בשנה הראשונה, שכן זוהי מסכת של התאקלמות שכל עולה חדש עובר, עד שמוצא את מקומו בחיים החדשים. וכמו שאמנון נהג לומר: "לא מספיק לאהוב עליה, צריך לאהוב גם עולים חדשים".
בקיץ 1991, לאחר סיום אולפן "א", הרגשתי שאני כבר מסודרת בחיים. שכרתי דירה ביחד עם עוד זוג, התחלתי ללמוד בקורס השתלמות של מהנדסים ועבדתי בניקיון בבנק "אגוד", 2 קומות כל יום מ-16:00 עד-22:00 עם משכורת חודשית של 500 ש"ח. בשבת נהגנו ללכת לים. זה היה קרוב לבית, נעים, ובעיקר, בחינם.
באחת מהשבתות פגשתי על החוף את תרצה הליבני. אישה נהדרת עם כשרון מדהים ליצור קשר עם אנשים בקליק אחד. דיברנו, עד כמה שיכולתי להבין את השפה בה היא דיברה, והיא הכירה לי את אמנון. בפגישה הראשונה הזאת שוחחנו במשך שעה. לאחר אותה פגישה הרגשתי שהראש שלי התנפח מרוב שהתאמצתי להבין ולענות לאיש הגדול שהכרתי. הוא שאל אותי מה, איך, השכלה וכו'…
לאחר שבועיים שוב פגשתי את אמנון בחוף הים והוא הציע לי לנסות לעבוד באופן זמני בחברה שלו . להחליף פקידה שיוצאת לחופשת לידה. עכשיו תנסו לתאר לעצמכם – אישה, חצי שנה בארץ, והשפה בהתאם, ללא ידע במחשבים, כשהעבודה המוצעת כרוכה במענה לטלפונים, לשלוח שליחים, להוציא חשבוניות במחשב, גיבוי וכד'.
האמינו לי, איזה סבלנות ואורך רוח צריך שיהיה למעביד כדי לא לשלוח עובד כמוני ביום השני, או מקסימום השלישי, הביתה!  405_8.8
אבל אמנון לימד אותי לאט-לאט, צעד אחרי צעד, הוא האמין בי הרבה יותר ממה שאני האמנתי בעצמי. בסופו של דבר נשארתי לעבוד בחברת "אמרד" בה אני עובדת עד היום.
אמנון עזר לי בכל דבר, לא רק בתחום העבודה.
לדוגמה, הזמנתי רהיטים בחנות, שילמתי כסף, חיכיתי חצי שנה. ואין רהיטים, כל פעם סיפור חדש. באחד הימים סיפרתי לאמנון את פרשת הרהיטים. באותו ערב, אחרי שעות העבודה נסעתי עם אמנון על האופנוע ביחד עם עוד 2 שליחים של "אמרד". הגענו לחנות, ובשיחה שקטה ומאוד "עדינה" אמנון הבהיר לבעל החנות כמה עובדות. כתוצאה מכך, עוד אנו יושבים בחנות, הרהיטים הגיעו לביתי.

בשנת 1994 שלחו אותי מהחברה לקורס של עורכי מבדקים פנימיים בISO- 9000. חשבתי שהעברית שלי כבר ברמה מספיק גבוהה. לאחר הסמינר הראשון נסעתי לאמנון הביתה ואמרתי שלא הבנתי אפילו שליש מכל החומר שהועבר. אפילו שאלתי אותו אם "יחסי גומלין" זה בעברית או אולי הם דיברו באידיש? אמנון ישב אתי ימים וערבים, ובסבלנות רבה לימד ולימד ולימד לא רק את השפה אלא גם מקצוע. בחיים שלי לא ידעתי שבאוטו יש רדיאטור, כי לא היה לי אוטו. היום לפי הרדיאטור אני יכולה לאתר את פרטי האוטו.
יום אחד התקשר אלי לעבודה אורן, השותף של אמנון, ואמר שבתי הייתה מעורבת בתאונת דרכים בדרך הביתה. רצתי לאוטו ובדרך הודעתי לאמנון על המקרה. תוך דקות ראיתי את אמנון חולף על פני, רכוב על האופנוע, ממהר למקום התאונה. הוא עזב עסק עם שער פתוח, עובדים, לקוחות, את הכול אחר כך נסעתי עם בתי באמבולנס לבית חולים. אמנון לקח את האוטו שלי שהשארתי באמצע הכביש, בחזרה לעבודה, והמתין לנו עד שחזרנו מבית החולים בלילה, כדי לדעת מה המצב.
בפעם אחרת נתקעתי עם האוטו באמצע הכביש. התקשרתי לאמנון לשאול מה לדעתו יכולה להיות הסיבה ואחרי חצי שעה אמנון ותרצה כבר הגיעו למקום לעזור .

הסיפורים והמקרים בהם אמנון היה בשבילי עוד רבים. אבל אמנון לא הסתפק בקליטה שלי, אחרי הגיעו ל"אמרד" עולים חדשים נוספים: אדוארד גינדין (שאמנון עזר לו להוציא כסף מהרמאים), סרגי, אלה, ניקולאי, פבל ועוד רבים יכולים לעמוד בתור הזה. ולא רק לעולים חדשים עזר, שכן כל אחד מהאנשים בחברה שלנו יכול לספר הרבה. בתוך הגוף הגדול ובאופי הנוקשה לכאורה, התחבא לב רך, רחב,

ופתוח לכל מי שהגיע עם כאב,בעיה או נזקק לעזרה.
וגם להפך, בשעת שמחה. אמנון היה האורח הראשון בכל האירועים של המשפחה שלי, בלעדיו, שמחה או חג לא היו שלמים.
אמנון ותרצה, כאמור אימצו אותי ואת משפחתי אל ליבם והיו לי למורי דרך בנושאים רבים בהם התלבטתי. נושאים שלכאורה נראים פשוטים כמו בחירת מגמה בבית הספר לבת, לאן ללכת לצבא, היכן כדאי לקנות מה ועוד ועוד…
לעיתים, באמצע העבודה היה מפסיק את העשייה ומבקש שסתם כך אספר לו על עצמי. מין שיחות נפש קטנות שיכולות להתקיים רק בין מי שמרגיש חבר אמיתי. והוא היה חבר.
אמנון, כמה שאתה חסר לנו!

משפחה