אורנה

אורנה
אבא היה בשבילי המטרה והעוגן, והסיבה בגללה שמחתי לחזור הביתה. ידעתי תמיד שאבא יהיה מוכן לעזור לי בכל בחירה ושיקול שאעשה בחיים, ויתייצב לצדי ברגע שאהיה זקוקה לו.
לאבא הייתה יכולת להעריך דברים נכונה, בהגיון ובתבונה. כשאני מתלבטת באיזו שהיא בעיה או שאלה, אני נעצרת לחשוב מה אבא היה אומר? מה אבא היה מציע?

כילדה, כנערהואפילו כאישה, אבא לא ויתר לי. הוא הכיר בכישורים שלי והציב לי רף דרישות גבוה. לעיתים בהטלת מרות ובסמכותיות, מה שהכניס אותי לא פעם ללחץ, דחף אותי להישגיותולהצלחה. לפעמים, כשהרגשתי על סף שבירה, הייתי אומרת לעצמי, את מה שאבא היה אומרלי: "אני לא אשבר, אם אחליט שאצליח, אצליח", ממש כמו שאבא אמר לעצמו כשלקח על עצמולהיות חלק ממבצע ההצלה באנטבה.
כילדה, ברמת דוד, לראות את אבא היה עבורי מותרות. יחד עם זה, רק לשבת על הכתפיים שלו כמה רגעים, היה מבחינתי פיצוי על כל ההיעדרות שלו. לגדול ברמת דוד היה מבחינתי גם לגדול בטבע. אני מאמינה שאת אהבתי לטבע קיבלתי מאבא ועד מהרה הפכתי לילדת הטבע. ילדה שידעה מתחת לאיזה סלע יהיו זוחלים, ומהו שמו של כל צמח. אבא לימד אותי לאהוב בעלי חיים, מהשהוביל לימים לעיסוקי כוטרינארית היום. גם את אהבתי למוסיקה קלאסית ירשתי ממנו, ושני נושאים אלה היו כר נרחב לנושאים משותפים עליהם היינו מדברים.
לצד הרכות שהייתה חבויה בתוכו, הוא גם ידע להיות קשה ונוקשה. לעיתים הייתה תחושה שהוא מנהל אתהבית קצת כמו מחנה צבאי או טייסת. הטלפון היה למסירת הודעות ולא לשיחות פרטיות, וחוכמולוגיה הייתה מחוץ לתחום עבורו.
כשהיינו באוגנדה כולם ידעו מיזה אבא. ידענו שאם נגיד את השם שלו, יפתחו כל הדלתות למעננו. אולם אבא, שהיה אדםמאד צנוע, לימד גם אותנו את שיעור הצניעות.

גם שם, כשלכאורה היינו בתקופה של "חופשה", אבא לא זנח את העבודה. הוא היה "וורקוהוליק" בנשמתו, והטיול היחיד שזכינו לעשות היה למקורות הנילוס. בתקופה שאבא עבד באזרחי, היה בא לבקר אצלי בגרמניה. הידיעה שנפגש הייתה גורמת לי לאור בעיניים. חצי השעה שהצלחנו לבלות ביחד, המרק שהיה מביא לי מאמא מהבית, והעיתונים מהארץ, שמשו לי דלק, עד הפעם הבאה שנפגשנו. לעומת זאת, דווקא באותה תקופה בה היה קפטן ואמרתי שבזכות זאת אני יכולה לבוא כל שבוע ארצה, אמר לי:"דווקא בגלל זה את תבואי רק פעם בשנה". שכן אבא תמיד חשב על הדברים ממקום שוויוני, ולא העלה בדעתו לנצל את מעמדו כדי להעניק לי טובת הנאה.
גם כשהתגייסתי לצבא, בקשתי את עזרתו של אבא להתקבל לתפקיד של פקידת מבצעים בחיל האוויר. אבא אמר: "אם ייתנו לך את התפקיד, בבקשה. אם לא, זו בעיה שלך".
אבל עם הקשיים והקשיחות, טפיחה של אבא על השכם והמילה "אורן", או חיבוק, והייתי מוכנה לסלוח לו על הכול.
אני, אורנה, ילדה של אבא. הייתי ועודני.

מכתב שכתב אמנון לאורנה באוויר, בדרך למינכן, 9.5.84

"אורנה יקרה,
בצדו השני של דף זה שרטטי לך את סדר האירועים, כדי שתשתתפי אתנו בהרגשות ובאירועים, וכדי שתביני איך נפרד סבא מאתנו.
סבא כנראה היה יותר חזק במובן מסוים מכפי שחשבנו. בעת ההלוויה פגש אותי מושבניק מעין ורד ואמר לי שפגש את סבאביום ה', 26.4, בעת שהיה בבדיקות לפני אשפוזו הראשון (שלושה ימים לפני שנסעת), ואמרלו "כואב לי נורא נורא". לאף אחד מאיתנו לא אמר דבר. שבוע קודם, כשעשינו בר-בי-קיו מאחורי הבית — כשהגיע, ראיתי שהוא חיוור מאד. שאלתי "סבא מה לך?" ואמר " אֶה — שום דבר, קצת סחרחורת". האם כבר אז סבל וידע או חש את גורלו? לאיש לא סיפר ולא התלונן.
מי יודע, אם היה בידי רופאים טובים ולא בידי הרופאה הרומניה המחורבנת שטיפלה בו — הרי כאשר התחיל העניין לפני כשבעה חודשים — האם אפשר היה להצילו? הרי בריאותו הכללית הייתהיוצאת מן הכלל. גוף ונפש.
מצד שני, ייתכן וכבר אז לא אפשר היה לעשות כלום וסבלו היה גדל, והיה מבלה כל אותם ימים בבתי חולים וניתוחים?
אם כן, כך או כך, הכל בידישמיים. סבא סבל תקופה מסוימת, לא ארוכה, ובמלוא ההכרה, סובב במשפחה חמה, בילדים, נכדים, נינה ובחברה נפלאה לחיים עם שאר בני משפחתה — במלוא הדרו, בערנות שכלית, ובחיוך על שפתיו. הסתפר ביום שישי, יומיים לפני פטירתו, ישב לבוש לתפארת ומתלוצץ עם כולנו ביום שישי בערב, ה-4 במאי. וכך, ביום שבת בערב הובהל לבית החולים ותוך 12שעות נפטר, ב-6 במאי 84', בשעה 13:15, יום הזיכרון לחללי צה"ל וערב יום העצמאות.
אבנר הביאו מביתו בשבת בערב לבית החולים בבהילות, אחר שהיה מתארח אצל פירָה בשבת בצהרים בארוחה חגיגית, ושם התחיל להרגיש כאבים נוראים. כנראה אז התפוצץ המעי. בתוך שעות ספורות ובשבת בערב, כשלצדו אניה, אבנר וחיה, קיבל הלם ודום לב. למרות החייאה לא ניתן היה לעשות דבר.
וכך אורנהל'ה, נגמר סבא והלך דור לעולמו….
היו לסבא חיים ארוכים ובשנים האחרונות היה נהנה, מטופל וחביב. כך עלינו לזכור אותו.
אבא