לוח ההיסטוריה

השריטה בלוח ההיסטוריה

ב-27 ליוני 1976, הרעישה את העולם הידיעה על חטיפת מטוס עם יהודים רבים בו, ע"י מחבלים. העולם עצר את נשמתו ועקב אחר התפתחות האירועים.
אמנון סיפר על תקופתו באוגנדה את הדברים הבאים: "בשנים 1967-1969 שמשתי כמפקד צוות חיל האוויר הישראלי באוגנדה. מקום שירותי היה שדה התעופה באנטבה, שם עסקנו בהקמת חיל אוויר לצבא אוגנדה, ובהדרכת טייסים ומכונאים. כתוצאה מכך הכרתי היטב את שדה התעופה ואת הסידורים בו.
כמו כל עם ישראל שמעתי על חטיפת מטוס "אייר פרנס" ביום ראשון בערב. חשבתי כי לראשונה אנחנו באמת בבעיה. השאלה המרכזית הייתה האם ימצאו מנהיגינו את כוחות הנפש והאומץ, לעמוד בהחלטתם שאין להיכנע לתכתיבי חוטפים וטרוריסטים, ויש לפעול בכל הכוח האפשרי נגדם. האם יאמינו בכוחנו וביכולותינו לפעול נגדם. האם יוכלו לקבל החלטה כזו ולהפעיל כוחות מבצעיים, מבלי שתתרחש דליפה מודיעינית שתכשיל את המבצע.
אין כאן עניין של חכם לאחר מעשה. יש רק עניין של ידיעה וניסיון. ידעתי את מה שידע מפקדי, מפקד חיל האוויר בני פלד, כי חיל האוויר יכול ומסוגל להנחית כל כוח דרוש, עד לרמה של חטיבה לוחמת, ואפילו לכבוש את אנטבה, אם צריך, כדי לשחרר את החטופים. ידעתי מהו כושרו של חיל האוויר, הכרתי ככף ידי את שדה התעופה אנטבה וגם הכרתי את חייליו של אידי אמין.
מה שלא ידעתי הוא כאמור, אם הרמטכ"ל, שר הביטחון וממשלת ישראל, חדורים באותה הרגשת ביטחון, ומכירים ביכולת הביצוע של צה"ל ושל חיל האוויר.
במהלך אותו שבוע בו היו החטופים שבויים באנטבה, נפגשתי ביום שלישי עם בני פלד. הוא שאל אותי ישירות: 'מה אתה אומר, אפשר להגיע לאנטבה עם הרקולסים ולהוציא משם את החטופים?' עניתי לו: 'בני, אתה הרי יודע שזה אפשרי בלי בעיה.

העניין הוא להחליט על כך ולשמור את המבצע בסוד עד גמר הביצוע, שכן דליפה מודיעינית, הקטנה ביותר, עלולה לעלות לנו במטוסים ובמאות לוחמים ואנשי צוות אוויר 'תקועים' באנטבה. בני נענע בראשו והמשיך בדרכו.

ביום שישי לפנות בוקר יצאתי במסגרת עבודתי בחברת אל-על לטיסה לוינה על מנת להביא עולים חדשים מברית המועצות לישראל. חזרתי ארצה בשעות אחר הצהרים המוקדמות. עוד בטרם הספקתי לדומם את המנועים ראיתי את צחיק פלד ז"ל, שהיה באותה עת טייס צעיר בטייסת התובלה, ממתין ברחבת החניה. עם רדתי מהמטוס צחיק 'חטף' אותי לתוך רכב צבאי, והסיע אותי לטייסת שלנו הסמוכה לנמל בן גוריון. בחדר התדריכים התגודדו כבר החברה בצוותים. נווטים עסקו בשרטוט מפות, צוותי סיירת מטכ"ל עבדו על סקיצות של הטרמינל באנטבה וצוותים ממפקדות חיל האוויר והרמטכ"ל ליטשו פקודות ותוכניות. התברר לי כי בהנחיית מפקד חיל האוויר, נבחרו הקברניטים לביצוע המשימה על פי כושר מבצעי, ניסיון בהטסת הרקולס והיכרות עם נתיב הטיסה לאנטבה ושדה התעופה שם. לביצוע המשימה נבחרו מפקד הטייסת, סגנו, אריה עוז ואני. אריה ואני היינו כבר טייסים בחברת אל-על ומפקדי הטייסת הזו בעבר. בחרנו את צוותי האוויר והתחלנו בהכנות. כאמור, על מנת להבטיח סודיות מרבית, הבסיס נסגר וקווי הקשר נותקו. על מנת שלא לעורר חשד, אריה ואני קבלנו אישור להודיע בבית כי נקראנו ל 'כוננות' ליחידתנו, דבר שגרתי במצב החיים בארץ, ואנו נמצאים בטייסת ולא נתקענו בוינה.
ביום שישי בערב יצא מפקד הטייסת עם הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר בהרקולס לטיסת הדגמה שבאה לשכנע את הרמטכ"ל ביכולותיו של ההרקולס. המטרה הייתה להדגים טיסה נמוכה מעל הים ונחיתה על מסלול הנמצא לחופו של הים, וכל זה בחושך מוחלט תוך שימוש במכ"ם המטוס בלבד, ללא אורות מסלול או אורות הנחיתה של המטוס. טיסת ההדגמה בוצעה בשדה אופיר (שארם), כאשר המטוס שטס נמוך מעל הים, כיוון את עצמו לנחיתה על המסלול שנשק לחוף הים. התרגיל אמנם לא היה 100%, אבל היה בו די כדי לשכנע את הרמטכ"ל ולתמוך בתוכניתו של בני פלד.

בשעה 22:00 לערך ביקר בטייסת שר הביטחון, בלוויית מפקד חיל האוויר. השר ביקש לשוחח עם ארבעת הקברניטים שנבחרו לבצע את המשימה. הוא פנה אלינו ושאל: 'חבר'ה, האם זה בר ביצוע?' ואז הבנתי כי למרות היותו שר הביטחון, הוא עצמו אינו יודע ומכיר את יכולותינו ובעצם הוא מבקש לקבל חיזוקים מהשטח להחלטה. ללא היסוס עניתי: 'אין כל בעיה לבצע מבצע כזה. הבעיה היחידה היא להחליט על כך ולשמור על ההחלטה בסוד עד גמר המבצע. דליפה, ולו הקטנה ביותר, שתגיע לאויב, עלולה להסתיים במטוסים מרוסקים על רכב שהועמד ברגע האחרון על ידי האוגנדים על המסלולים, ועוד תרחישים נוראיים אחרים'.
השר הנהן בראשו, הודה לנו, לחץ את ידינו והמשיך בדרכו.
בשעה 23:00 בערך יצאנו בשני הרקולסים עם לוחמים לטיסות תרגול של המבצע, כולל נחיתה בשדה סירקין, שדה נטוש על יד פתח-תקוה. במקום נערך תרגול המודל כאילו זהו שדה אנטבה, מדדנו לוחות זמנים, ואנשי הסיירת תרגלו ירידה מהמטוסים והסתערות על 'טרמינל' הדמה, כולל לוחות הזמנים שלהם.
חזרנו לטייסת בשבת בשעה 01:00. עדכנו את מפקד חיל האוויר וקיבלנו אישור לצאת הביתה להחליף את בגדי הטיסה האזרחית בסרבלי טיסה.
אודה ולא אבוש כי התלבטתי באם לשתף את אשתי תרצה בידיעה על הסיבה ל 'כוננות' אליה נקראתי. החלטתי כי אשתי, זו שליוותה אותי לאורך עשרות שנים בשירות בחיל האוויר, יכולה להיות 'שותפה לסוד' לגביי היעד והמשימה. לא קינאתי בה, שהרי לאחר היוודע לה מהות המשימה, תהיה זו היא שתישאר עם הידיעה, מעתה ועד סיומו של המבצע, מבלי שתהיה בידיה דרך לדעת על המתרחש. יתרה מכך, באותה שבת תוכננה חגיגה במשפחה לרגל יום הולדתו ה-50 של אחי אבנר, ותרצה תצטרך להיות נוכחת שם בלעדי. איך תסביר את היעדרותי? כיצד תוכל לשמוח שם בידיעה ובציפייה לשובנו? ידיעתי שלי יהיה יותר קל. אני הייתי בתוך העניינים…

שבת של הכנות אחרונות. בעיית הדלק חזרה והייתה המעיקה ביותר. נותרו שתי אופציות: האחת, להשתמש בציוד אותו העמסנו על המטוסים, בעזרתו 'לינוק' דלק מהמיכלים התת-קרקעים שבאנטבה המשמשים לתדלוק הטיסות האזרחיות. חסרונו של פתרון זה הוא שהייה נוספת של כ-20 דקות על הקרקע. אופציה שניה, להמשיך מאנטבה לניירובי ולתדלק שם. שליח של ישראל יצא לקניה להסדיר אפשרות נחיתה בניירובי לצורך תדלוק. את ההחלטה באיזו אופציה מהשתיים נשתמש השארנו לבחינה על פי מהלך האירועים בשטח.
על מנת שלא למשוך תשומת לב, שכן מטוסי חיל האוויר לא טסים בשבת, המראנו מלוד בצהריי יום שבת, כל מטוס בנפרד, במרווחי זמן. טסנו בנתיבים שונים זה מזה לשדה אופיר, שדה שהיה הנקודה הדרומית ביותר בשטחנו, והקרוב ביותר לאפריקה.
באופיר היה חם מאד ונקבע כי שעת ההמראה תהיה בערך בארבע אחר הצהריים. תדרוך אחרון לכל הכוחות המבצעיים נערך בתוך חניון המטוסים, ובו נסקרה המשימה. באותו מעמד נאמר כי כל המשתתפים מתנדבים למשימה, ומי שאינו רוצה להשתתף, רשאי לפסוע החוצה. איש לא זז. במקום היו אנשי הסיירת, צעירים ללא חת וחיילים מאומנים, צוותי אוויר עתירי ניסיון וצוותים רפואיים שכללו רופאים בכל התחומים, מטובי הרופאים בארץ – שהתנדבו למשימה.
במבצע השתתפו ארבעה מטוסי הרקולס, נושאים לוחמים וצוות רפואי לטיפול בפצועים ובמפונים, וכן שני מטוסי בואינג 707, האחד כמטוס פיקוד בו טסו סגן הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, בגובה רב מעל אנטבה בשעת הביצוע, וכן בואינג נוסף ששימש כבית חולים מעופף שינחת בניירובי על מנת לקלוט ולטפל בפצועים, אם יהיו.
היה ברור כי תוך הסתערות יהיו פצועים אם מבין המסתערים או מבין החטופים המוחזקים בטרמינל. לא ידענו להעריך כמה. היו שאמרו שהפעולה תוגדר כהצלחה אם כמות הנפגעים לא תעלה על עשרים. אין לי ספק כי בישיבת הממשלה, הדנה בהחלטה כבדת המשקל אם לתת אור ירוק למבצע או להיכנע למחבלים, שוחחו גם על המחיר הצפוי ומשמעותו…

מאחר וישיבת הממשלה נמשכה במשך כל שעות אחר הצהריים של אותה שבת, הוחלט כי נצא לדרך, ואת האישור הסופי נקבל באוויר. במידה ולא יינתן אישור, נחזור על עקבותינו.
התוכנית הייתה להגיע לאנטבה בחצות, שעה בה הייתה אמורה לנחות טיסה אזרחית סדירה, השדה היה אמור להיות מואר ועזרי הניווט מופעלים. קווינו 'להתלבש' על עזרי הניווט ו'להתגנב' לשדה מיד אחרי אותה טיסה אזרחית. המראנו מאופיר כמתוכנן. המטוסים היו עמוסים עד קצה היכולת בדלק ובציוד. המטוס שלי המריא אחרון והיה מתוכנן לנחות אחרון. שלושת המטוסים הראשונים, שנשאו את הכוח הלוחם היו אמורים לנחות ולפרוק את המסתערים, ואני הייתי אמור לנחות אחרון על יד הטרמינל הישן ולקלוט מיד את החטופים. לצורך כך, לבד מהדלק, הייתה קדמת המטוס שלי מותקנת עם אלונקות, ובחלקו האחורי צוות לוחמים וטנדר פג'ו 404 פתוח, עם אלונקות להסעת ניצולים מהטרמינל אל המטוס.
ההמראה הייתה כבדה ביותר בשרב של חודש יולי וללא רוח. בקושי התרוממנו והתחלנו בטיסה נמוכה מעל ים סוף. רק לקראת חופי אתיופיה, לאחר שיצאנו מתחום חופי סעודיה במזרח וסודן במערב, התחלנו בטיפוס לגובה.
אני חייב להודות שעדיין לא האמנתי כי למנהיגים יעמוד האומץ לאשר את המבצע. אבל לקראת חופי אתיופיה, נתקבל האור הירוק. הממשלה אישרה את הביצוע.
מזג האוויר מעל רמת אתיופיה היה סוער, עם עננות רבה של קומולונימבוסים, אותם עקפנו על מנת להקל על הלוחמים.
קבענו את נקודת המוצא אל הנחיתה באנטבה בפינה הצפון מזרחית של אגם ויקטוריה. שם היינו אמורים לבצע סיבוב של 270 מעלות שמאלה, תוך פתיחת מרחקים נכונים בין המטוסים.

לחצתי על ידידי הנווט שמעון אלמוג עד קצה היכולת, והוא אכן תפקד מצוין ונתן לי כל הזמן תמונת מצב טובה. כפי שציפינו, שדה התעופה של אנטבה היה מואר ועזרי הניווט פעלו. לפיכך, שני המטוסים הראשונים, עם הכוחות המסתערים נחתו בשקט, כשהשדה מואר. כאשר המטוס שלפני, השלישי במספר, היה בגישה סופית לנחיתה כבו האורות. כנראה שבאותו שלב הבחין מגדל הפיקוח בתנועה חשודה וכיבה בבת אחת את כל האורות והאמצעים של השדה. צוות המטוס הראשון, שהיה ערוך מבעוד מועד לאפשרות כזו, פיזר פנסי תאורת חירום, במרווחים נכונים, לאורך המסלול, כך שלמרות שכבו האורות נחת מספר שלוש ואני באמצעות 'מסלול החירום'.

נחתנו על מסלול מספר 36, באזור נחיתה חדש שנבנה לאחר שעזבתי את אנטבה, ולא היה מוכר לי. הנחיתה הייתה טובה והמשכתי לרוץ על המסלול עד סופו. בקצהו התחברתי לקצה המסלול הישן והמוכר והסעתי ללא אורות. משני צדי המטוס רצו אנשי אבטחה כדי להבטיח את המטוס מפגיעה. השמיים היו כבר מלאים בכדורים שנורו מכל עבר, מחזה מעולם אחר. כאשר הגעתי לאמצע המסלול, באזור הטרמינל הישן, קרב ההסתערות של הכוחות הלוחמים היה כבר בעיצומו. זכור לי שהתפללתי לריבונו של עולם כי המטוס לא יפגע מאחד הכדורים. הכל היה כל כך פגיע, והחטופים הממתינים… בבקשה…

כעשר דקות לאחר ההמראה, ולראשונה מאז עזיבתנו את הארץ, יצאתי מכיסאי וירדתי לתא הנוסעים לראות מה המצב. לא ידעתי למה לצפות. לשמחה? לבכי? הייתה דממה. רק המנועים זמזמו. המטוס היה מלא וצפוף. האנשים שקפצו ממרבצם על רצפת הטרמינל באישון לילה, לקולם של רימוני היד והמקלעים, והועברו בחטף אל ביטנו של מטוס, היו המומים. וכי מה ניתן לצפות מהם? נראה היה כי חלקם אפילו לא קלטו את העובדה ששוחררו על ידי צה"ל והם נמצאים בדרך הביתה.
פגשתי את הקברניט הצרפתי והזמנתי אותו קדימה לתא הטייס, לשבת לצדי ולהיות ביחד אתי בנחיתה בישראל, כאילו הוא שותף להחזרת נוסעיו לחוף מבטחים. אמרתי לו כי לנוכח כל מה ששמענו על התנהגותו יוצאת הדופן לטובה, כלפי הנוסעים, במהלך האירוע וימי השבי, כבוד הוא לי להזמינו.
נחתנו בניירובי לתדלוק. ממשלת קניה אישרה את התדלוק מטעמים הומניטאריים. צוותים טכניים שלנו טיפלו בכל הנדרש במהירות על מנת לקצר את שהותנו שם, שמא מישהו יתחרט. מניירובי המראתי ראשון עם החטופים והחלל, ורק הפצועים קשה הועברו לטיפול במטוס בית החולים שלנו.
טיפסנו לגובה וטסנו מעל אתיופיה צפונה, הביתה. בערך ב-300 מעל אדיס אבבה שמענו לפתע את הודעתו של דובר צה"ל, המצטט את רדיו לונדון: 'מספר מטוסים בלתי מזוהים השתלטו על שדה התעופה אנטבה וחילצו את החטופים'.

אני חייב להגיד כי בשעה שאתה שרוי בעיצומו של הקרב, אינך חש באירועים עצמם. אולם עתה, כשהמשימה העיקרית מאחורינו, ובעוד מספר שעות נהיה בבית, היה בהודעת דובר צה"ל מעין ניעור והחזרה למציאות. קלטתי כי המציאות היא מעבר לכל דמיון ויתכן שהעניין אכן הצליח, ובמינימום של נפגעים. ועם הידיעה והמחשבה, ירדה עלי התרגשות עצומה. התבוננתי בפניהם של חברי לצוות. לאחר שלושה ימים רצופים של תדריכים, אימונים ומתח – העיניים בערו ונצצו מלחות…
ועדין קל היה למזל לבגוד בנו. ידענו שעם פרסום הידיעה קיים חשש, ולו הקטן ביותר, כי מטוסי אויב החונים בשדות התעופה של סודאן, סעודיה או מצרים, עלולים לעוט עלינו, בניסיון לחטוף מישראל את התהילה.
עם הירידה מרמת אתיופיה לכיוון ים סוף, גלשנו לטיסה בגובה נמוך. נמוך כל כך עד שהפרופלורים ממש ליטפו את המים. ולא מפחד, אלא מתוך רצון לשמור על הניצחון האדיר הזה של כולנו, מראש הממשלה שנתן את האור הירוק ועד אחרון החיילים. ובעיקר עבור המשפחות והניצולים.
אינני זוכר בדיוק, אבל כ-200 מייל לפני חופי סיני, בגובה נמוך, ראינו לפנינו ארבע נקודות שחורות מוציאות עשן, טסות לקראתנו. ידענו שעשן כזה יוצא רק ממטוסים אמריקנים. ואכן, ארבעת מטוסי הפנטום עברו מטר או שניים מעלינו, כשהם מזעזעים את כל המטוס ברעש המנועים שלהם.
עכשיו אפשר היה להרפות. אפשר לעלות קצת בגובה ומותר להאמין כי הצלחנו. והתחושה חודרת לגוף, מתפשטת לידיים ולרגליים ונקלטת בראש, כמו מהלכו של יין משכר בגוף האדם. הלב רוצה לפרוץ החוצה משמחה, והעיניים, העיניים מסרבות להתייבש.
כשטסנו מעל הר סיני, הר משה, לקראת הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון, כתבתי לקברניט הצרפתי פתק: "500 רגל מעל הר משה, 4.7.76. שמעתי מכל הנוסעים על ההתנהגות האמיצה ומעוררת הכבוד שלך ושל אנשי צוותך. הנני בטוח, כי שוב הוכחתם את עליונות האדם כנגד כל הסיכויים. דגל תקוות האדם מורם שוב. אני מאחל לך שנים רבות ונוספות של טיסה. שלך, קברניט מטוס חיל האויר הישראלי בטיסה מיוחדת אנטבה – תל אביב, אמנון".
נחתנו לחניה קצרה בבסיס חיל האוויר עקרון שם פונה ההרוג, המטוס נוקה וניתן לניצולים תדריך ראשוני וקצר. משם המראנו לבן גוריון.

 

מי שלא ראה את עם ישראל רומס גדרות, פורץ שערים ומתנפל בשמחה לא ראה שמחה והתרגשות מימיו. כל עובדי שדה התעופה, אל-על, התעשייה האווירית ואחרים, נעו כמו נהר אדם מסביב למטוס הניצולים שיצאו אל החופש. הצוות ואני נשארנו במטוס נחבאים, עד שוך ההתרגשות. אולם כשפתחנו את הדלת, חיכו לנו המכונאים הנאמנים ונשאו אותנו על כפיים אל אוטובוס שהמתין להסיענו. מלימוזינה שהתקרבה יצא שר החוץ יגאל אלון, ניגש ולחץ את ידי. ניכר היה בו שהוא מאד נסער ואינו יכול להוציא הגה. אמרתי לו: "השמש זורחת, השיטה פורחת, ודגל ישראל נישא במרום".
האיש חיבק אותי, מזיל דמעות של שמחה, לחץ את ידי שאר אנשי הצוות ופנה לדרכו.נמלטתי הביתה. את הבית עזבתי ביום חמישי בלילה בטיסה לוינה, ומאז לא נחתי. הייתי עייף, לא מגולח, על עצבים שנמתחו מעל ומעבר. אין לי ספק שחזרתי הביתה אדם שונה מהאיש שעזב ביום חמישי. חווית אנטבה השאירה בי רושם עז והוסיפה לי רגישות ואולי גם רגשנות, שיישארו בלבי לנצח. אני רק יכול להודות לאל, על כי אפשר לי לעשות, ולו שריטה קלה, על לוח לבה של ההיסטוריה שלנו. ועל כך – דייני.
גם תרצה לא יצאה 'נקייה' מהעניין. גם עליה המתח השפיע, מתח המצטרף לכל אותם מתחים של ימים ולילות במשך שנים, במהלכן של טיסות יום, טיסות לילה, כוננויות, מבצעים, מלחמות, חברים שנופלים… וכל השאר מסופר בספרים ובאגדות.
והאמת כי שום דיבור, הסבר או מילה, מדוברת או כתובה, אין ביכולתן להעביר את עוצמת החוויה, זולת זה שהיה וחי אותה.

מבצע אנטבה הוא אחת משעותיו היפות של עם ישראל ומכאן שהשמחה הייתה גדולה. ואכן היו במבצע המיוחד הזה כל האלמנטים הדרושים: ניצחון ה'טובים' על ה'רעים', ניצחון של צבא סדיר על צבא של טרוריסטים, הצלחה של מבצע צבאי מורכב ומסובך, כנגד סיכויים רבים, וזאת בצורה מדויקת וחלקה ובמינימום של קורבנות. היה זה ניצחון של התפיסה כי אין להיכנע למחבלים ולסחטנים. ישראל הצליחה במבצע אנטבה לתת לעולם שיעור ודוגמה איך לא להיכנע.
מברקיי ברכה הגיעו לממשלת ישראל מכל רחבי העולם. כל עיתוני העולם פרסמו בפרטי פרטים את המבצע ופארו אותנו. ההתרגשות הייתה כללית.

אמנם במהלך הטיסה לא מסרתי לקברניט הצרפתי את שמי או את כתובתי. והנה, כחודשיים מאוחר יותר קבלתי ממנו מכתב. הוא שלח את המכתב באמצעות שגרירות ישראל בצרפת 'עבור טייס ההרקולס שחילץ את החטופים'. המכתב עבר דרך משרד החוץ, משרד הביטחון, חייל האוויר, ובסופה של דרך הגיע אלי. המכתב היה כתוב בכתב ידו של מישל בקוס, אותו כתב מיד לאחר שעזב את ישראל בחזרה לפריז.
(תרגום)

"5.7.1976
קברניט יקר,
חילצתם אותנו ואספתם אותנו למטוסכם.
ההעזה תמיד מחייכת לאמיצים וסיפורכם עולה על כל סיפורי האגדה ויישאר חרוט בזיכרוננו לעד.קבל הערכתי החמה ותודתנו בשנית קברניט האייר בוס- מישל בקוס".
עבר עוד כחודש, וקבלתי הזמנה למסיבה סגורה שערך איגוד הטייסים הישראלי לכבוד הקברניט הצרפתי מישל בקוס, לציון התנהגותו המופתית שגילה לאורך כל החטיפה. באותו מעמד נכחו גם שר הביטחון ובכירי הטייסים בארץ.
מישל הגיע מלווה באשתו ובבנו הבכור. הוא לא ידע כי אהיה נוכח במסיבה. עם כניסתי ביחד עם תרצה הוא זיהה אותי ונפל עלי בחיבוקים.
מאז אנו והמשפחות, כולל אלו של מהנדס הטיסה שלו, ידידים ושומרים על קשר קבוע.

רותי ברוך ושי גרוס ניצולי מבצע אנטבה כתבו לאמנון לאחר מותו את הדברים הבאים:
"לעולם, לעולם לא נשכח את אותם רגעים מוצאי שבת קודש יוני, 1976
אנחנו יושבים בהרקולס הרועם,
עדין רועדים, עדין לא קולטים
הפחד ניכר בעיניים – ממש הלם
אבל בכל זאת הרגשת שחרור…
לא עוד אקדח ורמון מול הפנים –
לא עוד חוסר ודאות
באו המלאכים הגואלים
באת אתה המלאך הגואל…
אנחנו בדרך הביתה
עשרים ושבע שנים חלפו
אך גם היום קשה להאמין
גם היום קשה לשכוח…
נפגשנו מאז מספר פעמים
אמנון נתן לנו את ההרגשה
שאת כל אחד מאיתנו, באופן אישי
הוא בא להציל
תמיד הבטחנו זה לזו לשמור על קשר הקשר שנותק עכשיו באופן פיזי
נשאר עמוק בלב".

לאור הפרסום הרב לו זכתה תמונתו של אמנון ושמו שהתנוסס על אוורול הטיסה שלבש וזאת, במגזינים בכל העולם, נדרש אמנון לנקוט אמצעי זהירות מחשש שיפגעו בו טרוריסטים. לשם כך, קיבל אמנון הנחיה לשנות את זהותו על ידי חבישת פאה משקפיים וגידול זקן, "זכה" לדרכון ושם חדש מר הלפרין ולן בבתי מלון שונים מאלו בהם לנו אנשי צוותו לטיסות אל על בשנים שלאחר המבצע.
לאחר המבצע הגדול אמנון חזר לעבודה באל-על למשך 10 שנים.

 

כשאדם מגיע לגיל 40 בתחושה כי "עשה את השריטה שלו על לוח ההיסטוריה", דומה כי הגיע לפסגה, ממנה אין יותר לעלות. יתכן שבמונחים של היסטוריה של עם, אמנון הגיע לנקודת השיא של חייו. אולם כמו שאמר פעם הנרי אדמס "אדם משפיע על הנצח. הוא לעולם אינו יכול לדעת עד היכן מגיעה השפעתו", הוא לא התכוון בהכרח לעשיית הדברים הגדולים, ההירואים. הוא התכוון לאותם מעשים, לעיתים יום יומיים שאדם עושה, לנגיעות בנשמות של אנשים אחרים, שהתוצאה שלהם בהחלט יכולה להשפיע על הנצח. ולאמנון, בהמשך דרכו, היו נגיעות רבות כאלה, שבמבחן ההיסטוריה והזמן הם בוודאי ישפיעו.

 

.מפגש לאחר 10 שנים למבצע אנטבה בבית הנשיא המדינה

 

עיתונות