ארז

ארז
"אבא" אומר ארז, "היה אדם שהחזיק בסט כללים משל עצמו. סט כללים שהרף שלהם היה הרף העליון, שהוא קבע לעצמו והאמין בו. לא פעם הכללים הללו אולי לא תאמו את הכללים של המוסר החברתי החיצוני, אולם הוא נשאר נאמן לאלה שלו, ולחם למענם.
לדוגמה, כשהייתי בן 17, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הייתי מאד מתוסכל. הנה מתרחשת עוד מלחמה, ואני עומד מהצד. ביום ה-7 למלחמה אבא לקח אותי לטייסת, הלביש אותי בסרבל עם דרגות סג"מ על הכתפיים, והעלה אותי למטוס כאיש העמסות.
באותה רוח, כשהיה אוסף את החיילים לחופשות, לאחר ימים ארוכים של היעדרות מהבית, הוא היה מעלה, עוד קצת, כמה מעבר למכסה המותרת, מתוך ידיעה שכולם כל כך רוצים להגיע הביתה.

לשיטתו של אבא, "אם אתה צודק, אני אגן עליך ואתן לך את כל התמיכה שבעולם. אבל אם פישלת, תקבל את העונש. אני לא צד בעניין."
כשלמדתי בבית הספר ברמת השרון, אחת המורות זרקה אותי מהכיתה, שלא בצדק. אבא כתב לה מכתב ארוך, מנוסח ביכולת הכתיבה המדהימה שלו, שמאפיין כל כך את חוש הצדק שהיה טבוע בו כל כך.

לכבוד המורה לביולוגיה
אתי שלום
כללי: ארז מודיעני כי בקשת ממנו להביא פתק מההורים על כי ידוע לנו שהוא התחצף בפניך. טבעי ומובן כי בטרם אעשה כן, שאלתי אותו על מה ולמה. בתשובה שמעתי ממנו את הפרטים כדלהלן:
תיאור הנסיבות:
א. הכיתה לומדת אחת לשבוע שיעור מעבדה. כל מחצית כתה מקבלת לסירוגין, פעם בשבוע מעבדה בכימיה ובשבוע שלאחר מכן, מעבדה בביולוגיה.
ב. ביום ה' לפני שבועיים החסיר ארז, מפאת מחלה, את שיעור המעבדה השבועי בביולוגיה.
ג. ביום ה' האחרון, התייצב לשיעור, כשברשותו תיק המעבדה בכימיה, כפי התחזית ועל פי הסדר.
ד. עם פתיחת השיעור התברר לו המעבדה תיערך בביולוגיה וכי יחד עם עוד מספר תלמידים, אין ברשותו התיק המתאים לשיעור זה.
ה. הודעת לו, כלשאר התלמידים הנ"ל, כי "למי שאין התיק לביולוגיה שילך הביתה להביאו או שלמחרת יביא את ההורים".
ו. ארז המתין עד ששאר התלמידים יצאו, מאחר וסבר כי מקרהו ספציפי ומוצדק (וכדי שלא יתפתח וויכוח בנוכחותם) ולאחר שיצאו אמר לך כי:
1. החסיר בשבוע שעבר שיעור ולא ידע כי הסדר שונה.
2. ככלל אינו שוכח להביא את התיק המתאים וזו לו הפעם הראשונה במשך השנתיים האחרונות שקרה לו מקרה כזה.
3. המרחק למקום מגוריו הוא כ-20 דקות מהלך רגלי לכל כיוון ואם ילך יפסיד את השיעור במילא.
4. לכן, מוכן לקחת דף נייר, למלא השיעור בטיוטה ולהכניסו לאחר מכן לדפדפת במקום המתאים.
ז. תשובתך הייתה: "לא מעניין אותי . צא מהכיתה ולך הביתה".
ח. בתשובה לכך ענה בזעם: "אם בשביל שטות כזו את מוציאה אותי מהמעבדה, הריני שמח לצאת.
ט. ארז פנה מיד לחדר המנהל, מתוך כוונה לשוחח עמו ולהביע מחאתו על יחסך המוזר והבלתי הגיוני. בדרכו פגש את סגן המנהל רמי ופנה אליו. האחרון שמע את הסיפור וביקש מארז לבוא אתו. רמי שוחח איתך, וכעבור 10 דקות, משהתפנית לצאת מהכיתה, קראת לו פנימה, הטפת לו מוסר, הכנסת אותו לכיתה, אבל ציינת כי יש לך "נקיפות מצפון על שויתרת לו ולא ליתר ובכל אופן את רוצה ממנו מכתב מההורים על התחצפותו".
3. ניתוח הנסיבות: בהנחה כי תיאור הנסיבות שנמסרו לי כנ"ל. מדויק!:
א. לא ברור לי "על מה זה נזעקת?" מה פשע ומה חטא ארז? הרי כל אדם חשוף לאפשרות חולי והחסרת שיעור. הנה היום חיפשתיך בבית הספר לברור העניין ולא מצאתיך! נכון, תיאורטית צריך כל תלמיד (וגם מורה), המחסיר שיעור, לברר אצל חבריו מה היה בעת שהחסיר, ולהתכונן על כך. אבל זה לא תמיד עובד. ולא רק אצל תלמידים. כמדומני ששמענו כבר גם על מורים שבאו בבוקר, לאחר שהחסירו יום הוראה ושאלו את התלמידים: "עד איפה הגעתם בפעם האחרונה?" ובכן, קשה לדרוש מאחרים שלמות כשהיא לא קיימת אצל רבים.
ב. נניח אפילו שגה ולא ברר. האם עבור אי הברור הזה. מוצדק עונש כבד כזה כמו היעדרות (נוספת!!) משיעור מעבדה המתקיים ממילא אחת לשבועיים, דבר שאת בעצמך התרעת עליו בפתיחת השנה? האם אין כאן דיספרופורציה מבהילה ושמא שיפוט פזיז ובלתי הוגן מצידך?
ג. לכל אדם באשר הוא, נקודת קיפאון כמו נקודת רתיחה. אני מניח כי גם את בקטגוריה זו. דומני כי ניתן להביא כל אדם לרתיחה ולהתפרצות, מותנה בגודל הגירוי והפרובוקציה. אם אוכל לשפוט באוביקטיביות, אכן כאן היה גירוי של חוסר פרופורציה בין עצם החטא (אם בכלל) ועצמת העונש. ועל כן אני סבור כי התשובה העוקצנית של ארז, כאמור בספרור 2-ח דלעיל, לא רק שמובנת, אלא ייתכן ואנשים אחרים היו נפגעים מעיוות הדין שבעתיים, ומתבטאים בכפל מרירות. לדעתי, שומה עלינו הורים וגם מורים, לשמש כבלמים ומכוונים, תוך הפגנת שיקולים בריאים, ענייניים וצודקים, ובוודאי לא לשמש כקטליזטורים לתגובות הלא תמיד שקולות של הגילאים הצעירים.
ד. בכל שיקול של חטא ועונש יש גם נסיבות מקלות/מחמירות. אנחנו הנחנו שאכן היה כאן חטא שבאי ברור מוקדם ומכאן שלא הביא את המחברות המתאימות. טרם השפיטה, האם חשבת, ולו לשנייה או שבריר שנייה האם זה מקרה שגרתי אצל ארז, או שמא זו פעם ראשונה במשך שהותו בכתתך מאז ומעולם? ואם כן – האם כבר בפעם הראשונה היה מוצדק לשלוח אותו הביתה – או במילים אחרות, לבטל לו שיעור מעבדה?
ה. אני מסופק אם תצליחי לעשות רגלי את הדרך מבית הספר לנוה רום בפחות משיעור שלם. אני כבר ניסיתי. …………..
5. סיכום
א. עד כה הייתי ביחסי שיתוף פעולה מלאים איתך. אשמח להמשיך כך.
ב. למקרה הנדון, ברשותך, אם אכן תיאור הנסיבות מדויק, הרשי לי לחלוק בצורה יסודית ביותר על שיפוטך ודרישתך ואינני מתחלק אתך בהרגשה שהתחצפו בפניך, ואינני מוכן לאשר זאת כדרישתך.
ג. גם אם נראה לך כי שגיתי בניתוח הנסיבות, אשמח אם תפגשי איתי ותסבירי לי טעותי ואיפה. ייתכן וגם למראה זה יותר מאמת אחת.
ד. בכל מקרה, שתי בקשות:
1. בנושאים האמורים לעיל, אבקש כי תטפלי איתי ולא עם ארז, שכן אני שנתתי לו את הגיבוי המלא במקרה זה, ועל כן הבעיה איתי ולא חלה עליו החובה להתנצל עתה.
2. לראות מכתבי זה כמסווג "פרטי לנמען בלבד".
בכבוד רב
אמנון הליבני

מכתבו זה של אבא יעיד יותר מכל על חוש הצדק המפותח שלו ועמידתו האיתנה מאחוריו, את נכונותו המלאה לעמוד לצדי כאשר היה בטוח בצדקתי, את הישירות שלו ואת האמונה הפנימית של "נאה דורש ונאה מקיים", מעצמו ומהסובבים אותו.
אבא היה בעצם דמות של מחנך, שהיה מוכן להרצות את תורתו ואמונתו, בין אם בקשו או לא בקשו לשמוע, מבלי להסכים לכל זיופים או פשרות. הוא היה מלמד בנפשו שלא יכול לסבול בינוניות. אנשים "קטנים", בינוניים וחסרי עניין ומוטיבציה היו שקופים בעיניו.
הוא האמין בבני הנוער ובחינוך שלהם ולכן הרבה לתת הרצאות לבני נוער, בעיקר נוער שוליים, על ציונות ועל חשיבות הגיוס לצבא. אבא היה מוכן להרצות בפני כל חוג שהיה מוכן לשמוע את אמונותיו, למעט "נשות וינדזור העליזות" כפי שהוא כינה, נשים שרצו לשמוע הרצאה, סתם כדי להעביר ערב חברתי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים כתבו ספר על מערך התובלה של חיל האוויר וחלקו במלחמת יום הכיפורים. אבא כתב מה היה, ומדוע, לתפיסתו, מערך התובלה לא עמד בציפיות. מאחורי כל מילה שכתב יכול היה לתת דוגמאות ולהביא הוכחות. הכול היה נכון. אלא שראש ענף היסטוריה לא אהב את מה שקרא, וביקש מאמנון ל"עגל" את הפינות, או שמישהו אחר יכתוב את הדברים. אבא לא הסכים לשנות מילה בדבריו. אבא לא היה טיפוס של "יס מן", הוא אמר מה שהוא חושב, ופעמים רבות נכווה, שכן אנשים לא אוהבים שמטיחים להם את האמת בפנים. ובכלל, הממסד לא אוהב אנשים חזקים בתוכו, עם כל הפרדוכס שבדבר. יחד עם זאת, כאשר לא קיבל את מה שרצה, או כאשר לא הסכימו עם מה שחשב, פשוט קם והלך. ובלכתו הסתכל תמיד קדימה, מבלי לעסוק בהשמצות וב"לכלוכים".
אבא היה איש חם מזג ומהר לרתוח, בעיקר כשהיה על הכביש. זלזול בזולת, חוסר סובלנות על הכביש ואי ציות להוראות היו דברים שהכעיסו אותו, ואולי זו הסיבה שלקח על עצמו להקים את מערך שיטור התנועה ברמת השרון.
באחד הימים נסעתי עם אבא על האופנוע, כשמכונית אמריקנית גדולה חתכה אותנו בזלזול על הכביש. אבא האיץ, נסע על ידם, ועם עקב הנעל, כופף להם את הדלת.
במקרה אחר, נסענו לשדה התעופה לטיסה. אבא מיהר ולפניו נסע מישהו בצד שמאל של הדרך, בנסיעה איטית ומעצבנת. אבא צפצף ואותת לאיש והוא לא זז. לאחר כמה ניסיונות, נכנס לשטח המת שמשמאל, ולאט לאט דחף את הרכב לנתיב, והמשיך בנסיעה. ברמזור, יצא מהמכונית איש קטן והחל לצעוק. בין אבא וביני, במכונית, הייתה שקית עם פיסטוקים. אבא פתח את החלון וזרק עליו, והאיש רק המשיך לצעוק. ואז, אבא פתח את הדלת, נעמד וצעק לעבר האיש "לך". האיש שראה את הדמות הגדולה שהתרוממה מעל המכונית, נכנס למכוניתו ונמלט.
כשהיינו באוגנדה, אבא, כמו אבא, היה שקוע רובו ככולו במשימה שנטל על עצמו. לפיכך, שלא כמו האחרים, לא בדיוק מצא את הזמן לנסוע לטייל ברחבי המדינה, ולעשות ספארי. את הפיצוי קיבלתי בדמותה של טיסה שעשיתי עם אבא מעל הספארי, מעל מאות אלפי דונמים, עליהם פזורות החיות, ואנחנו, כמו ממעוף הציפור, צופים בחוויה. אז אולי לא עשיתי ספארי כמו כולם, אבל בהחלט עשיתי ספארי שאף אחד לא עשה.
וכמו ספארי מסוג אחר, כך מרבית הדברים שחלקתי בעשייה עם אבא היו אולי שונים ממה שנהוג לעשות עם הורים. אני למשל בניתי עם אבא טיסנים, שיפצנו מכוניות, תיקנו אופנועים, עבדנו בידיים. ודווקא באותן שעות של יחד, שדומה שניתן לדבר על כל דבר שבעולם, אסור היה לדבר. העבודה הייתה מן טקס קדוש שאין בו מקום לשום דבר שאינו מן העניין.
ועוד זווית אחת קטנה של אבא, זווית שאולי מוכיחה את הראשונה, את סט החוקים הפרטי שלו, אבל גם מעידה על כך שבתוכו, עמוק בתוך האיש הגדול הזה, היה לב רגיש, דואג ומפנק של אבא. אבא היה איש רגיש עם שריון גדול ועבה מסביבו.
בתקופת היותי בקורס טייס, אבא השתדל לקחת על עצמו את טיסות "המאסף" בקרנף, ביום שישי. וכך, היה דואג לעצור גם אצלי, בחצרים, ולהביא לי אוכל של בית.